בשבוע שעבר ציינו מלאת 60 שנה לגבעת חביבה. מאות אנשים, ידועים וידועים פחות, מהארץ ומחוצה לה נאספו כדי לראות, להקשיב, להשמיע ולכבד בנוכחותם את היובל של המוסד הוותיק ביותר בארץ לדיאלוג יהודי-ערבי ומפגש בין מיעוטים שונים, שבמשך 6 עשורים מטרתו וסיסמתו היא להלביש פנים ל"אחר". להראות את הדומה, האנושי והיומיומי שבו.
נערכו דיונים מלומדים ומרתקים, נחנכו תערוכות, הושמעו ברכות, הוענקו פרסים ואפילו שרנו שירים (כשאחינועם ניני ומירה עווד זוכות בפרס לשלום ע"ש חביבה רייק מי לא יסחף בשירה יחד איתן?!)
אבל אחרי הכל, איך פורטים שישים שנה למשהו מוחשי יותר? מאות תוכניות/קורסים/פרויקטים? אלפי עובדים ומתנדבים? מאות אלפי משתתפים/תלמידים/משתלמים? כל אחד מהפרטים הללו הוא רק חלק מהשלם, אך איננו יכול להמחיש אותו בצורה נאמנה. שלם שהוא יותר תחושה מאשר מילים של ה"משהו" הזה הגדול מסך חלקיו שפירושו "גבעת חביבה". משהו שיצליח להביע את הסך הכל של הקמפוס חסר ההפסקה הזה שנדמה שמדשאותיו הירוקות, רחש צמרות האקליפטוסים שלו והולם הממטרות פועמים באותו קצב לא מתעייף ולא מתפשר בשעות של רצון טוב כמו בימים של חרדות וחשש.
אישה אחת, קטנה וחסרת עייפות בעצמה, שוריקה שמה, בת 90 שעשתה את כל הדרך מקיבוצה הרחוק בגליל, היטיבה לטעמי לקלוע למטרה ולהגדיר עבורנו את הדבר החמקמק הזה שהוא רוחה של גבעת חביבה ושל אלו העוסקים במלאכת הדיאלוג והמפגש. היה זה בעת חנוכת פינת הזיכרון לאשה אחרת, חברתה של שוריקה, צעירה אמיצה שנפלה בעת שנאבקה נגד אויבי השלום והחופש באירופה הכבושה בימי מלחמת העולם השנייה – חביבה רייק. "טונות של גבורה יש בארץ הזאת" אמרה שוריקה שכמו שאבה את כוחה ועמידתה מן האבן הלבנה הזקופה שעוצבה לזכר חברתה, "אך אני מחפשת גרמים של אומץ לב שנדרשים כדי לעשות שלום". כך אמרה ובדבריה היו מקופלים עבורי גם צוואתה של חביבה וגם תמצית עבודתה של גבעת חביבה במשך 60 שנה: גרמים נדירים של אומץ לב לשלום שאחריהם אנו מבקשים ובעבורם נלחמים. תודה שוריקה על שעזרת לנו להבין מהיכן באנו ולאן עלינו להמשיך בשנים הבאות עד שנשיג את מטרתנו.
ועוד סיפור קטן, כמין המשך לדבריה של שוריקה - צידה לכל דרך שיש בה אתגר וקושי: רונית, אחת מחברותי לעבודה, פגשה על שבילי הקיבוץ את חברתה המבוגרת ממנה בשנים רבות. לשאלתה על שלומה ענתה לה חברתה "הכל נפלא". "נפלא?! איך נפלא?" תמהה הצעירה יותר, "הרי את כבר לא צעירה וגם הבריאות לא מי יודע מה?". ענתה לה המבוגרת יותר: " את לא מבינה, כאשר חצי הכוס המלאה קצת מתרוקנת אני מעבירה את מה שיש בה לכוס קטנה יותר ואז שוב הכל נפלא. מבינה?". את ההסתכלות הזו אנו לוקחים אתנו הלאה ל-60 השנים המאתגרות הבאות!
שיהיה במזל טוב - דודו
נערכו דיונים מלומדים ומרתקים, נחנכו תערוכות, הושמעו ברכות, הוענקו פרסים ואפילו שרנו שירים (כשאחינועם ניני ומירה עווד זוכות בפרס לשלום ע"ש חביבה רייק מי לא יסחף בשירה יחד איתן?!)
אבל אחרי הכל, איך פורטים שישים שנה למשהו מוחשי יותר? מאות תוכניות/קורסים/פרויקטים? אלפי עובדים ומתנדבים? מאות אלפי משתתפים/תלמידים/משתלמים? כל אחד מהפרטים הללו הוא רק חלק מהשלם, אך איננו יכול להמחיש אותו בצורה נאמנה. שלם שהוא יותר תחושה מאשר מילים של ה"משהו" הזה הגדול מסך חלקיו שפירושו "גבעת חביבה". משהו שיצליח להביע את הסך הכל של הקמפוס חסר ההפסקה הזה שנדמה שמדשאותיו הירוקות, רחש צמרות האקליפטוסים שלו והולם הממטרות פועמים באותו קצב לא מתעייף ולא מתפשר בשעות של רצון טוב כמו בימים של חרדות וחשש.
אישה אחת, קטנה וחסרת עייפות בעצמה, שוריקה שמה, בת 90 שעשתה את כל הדרך מקיבוצה הרחוק בגליל, היטיבה לטעמי לקלוע למטרה ולהגדיר עבורנו את הדבר החמקמק הזה שהוא רוחה של גבעת חביבה ושל אלו העוסקים במלאכת הדיאלוג והמפגש. היה זה בעת חנוכת פינת הזיכרון לאשה אחרת, חברתה של שוריקה, צעירה אמיצה שנפלה בעת שנאבקה נגד אויבי השלום והחופש באירופה הכבושה בימי מלחמת העולם השנייה – חביבה רייק. "טונות של גבורה יש בארץ הזאת" אמרה שוריקה שכמו שאבה את כוחה ועמידתה מן האבן הלבנה הזקופה שעוצבה לזכר חברתה, "אך אני מחפשת גרמים של אומץ לב שנדרשים כדי לעשות שלום". כך אמרה ובדבריה היו מקופלים עבורי גם צוואתה של חביבה וגם תמצית עבודתה של גבעת חביבה במשך 60 שנה: גרמים נדירים של אומץ לב לשלום שאחריהם אנו מבקשים ובעבורם נלחמים. תודה שוריקה על שעזרת לנו להבין מהיכן באנו ולאן עלינו להמשיך בשנים הבאות עד שנשיג את מטרתנו.
ועוד סיפור קטן, כמין המשך לדבריה של שוריקה - צידה לכל דרך שיש בה אתגר וקושי: רונית, אחת מחברותי לעבודה, פגשה על שבילי הקיבוץ את חברתה המבוגרת ממנה בשנים רבות. לשאלתה על שלומה ענתה לה חברתה "הכל נפלא". "נפלא?! איך נפלא?" תמהה הצעירה יותר, "הרי את כבר לא צעירה וגם הבריאות לא מי יודע מה?". ענתה לה המבוגרת יותר: " את לא מבינה, כאשר חצי הכוס המלאה קצת מתרוקנת אני מעבירה את מה שיש בה לכוס קטנה יותר ואז שוב הכל נפלא. מבינה?". את ההסתכלות הזו אנו לוקחים אתנו הלאה ל-60 השנים המאתגרות הבאות!
שיהיה במזל טוב - דודו
