צילום: רוית לירון

There Must Be Another Way יום ירושלים או

בשבוע שעבר חל "יום ירושלים", יום שמעורר בי רגשות מעורבים כפי שמעורר בי כל דבר שמערב מין שאינו במינו ובמיוחד חג שעיקרו התרסה נגד ושהצהרות והפגנות יותר מרכזיות לו מאשר העיר, סיפורה וסיפורי אנשיה (כולל הגֵר והתושב) אותם הוא אמור לחגוג.
ירושלים בכלל איננה משהו שקל לי להתייחס אליו. השכבות ההיסטוריות-דתיות-לאומיות-תרבותיות הרבות מספור הופכות אותה למשהו קשה לעיכול ושאיננו מסתדר אצלי עם שום הגדרה. האם היא נכס או נטל? בית אוצר או בית משוגעים ("סינדרום ירושלים" למשל, הגורם למבקרים בעיר להכריז על עצמם כמשיח ולהתפשט ברחובותיה) כשאני צופה במראות המרתקים שהיא מזמנת בין קווי המתאר של חומותיה הנהדרות ומחוצה להן, היא נתפסת לי לפעמים כמו אבן-חן יקרה שאין עוד כמוה אך לא ברור אם ברכה או קללה עתיקה היא מטילה על מי שמחזיק בה. ולפעמים היא נתפסת אצלי כמנורה או שלהבת אור שעדיף להביט בה ממרחק מסוים ולא להתקרב יתר על המידה כדי לא לחטוף כוויה. כך אני חש גם בכל פעם כשאני מגיע לירושלים: לבקר בה כן ובשמחה, אבל לא הייתי יכול לחיות בה עם כל כובד הדורות והמתח האנושי שאני חש מסביב.
לכן לא נח לי עם "יום ירושלים" ולא עם טקסיו שעיקרם הצהרות חבוטות וקלישאות ממוחזרות שנח להם לשכוח ולהשכיח את האנשים ש"למטה", את המחיר הכבד בחיי אדם ששולם בעבור איחוד העיר במלחמת ששת הימים (הייתי אז בכיתה ו' ואני זוכר היטב את השמחה והיגון) ואת סבלם המתמשך של רבים בשנים שלאחריה , נפגעי עריצות הכיבוש והדיכוי וקורבנות הטרור. רובם ככולם חפים מפשע שנרמסו תחת גלגלי היסטוריה מזרח-תיכונית פנאטית (ופוליטיקה מתחסדת המתיימרת לדבר בשמם).

אבל...אבל מטקס אחד לא יכולתי להתחמק. לא יכולתי לסרב לבני שכיתת ג' "אגוז" שלו הכינה וביצעה את טקס "יום ירושלים" בבית הספר המקומי שלנו, השנה. באתי לשם בחולצה לבנה כנדרש ובלא מעט חשש. מה יציגו שם? מה יספרו? מה המסר שישדר הטקס לבני, חברותיו וחבריו מבית ספר? מה ייקלט בזיכרונם לשנים הבאות? – ויצאתי מופתע. ירושלים של ג' "אגוז" מבית ספר "גבע", ירושלים זו היא קודם כל עיר של שלום וריבוי דתי, לאומי ותרבותי. בדקלום, בנגינה, בשיר ובתמונה נחגגה העיר ש"חוברה לה יחדיו" ושהיחדיו הזה כולל בתוכו את כל מרכיביו. את הכותל יחד עם מגדלי הכנסיות וקריאות המואזין ואת שמחת השחרור יחד עם האבל על הקורבנות ותקווה גדולה לשלום שנדמה שהציצה מכל משפט שהילדים קראו ומכל צליל שהפיקו הגרונות החליליות והגיטרות. והטקס הזה, שלא הייתה בו צרימה אחת לטעמי, הסתיים באופן מפתיע בשירת

,בעקבותיהן של מירה עוואד ואחינועם ניני ,There Must Be Another Way,

כשכל הילדים מנופפים בידיהם בשלטים ועליהם המילה "שלום" בעברית, ערבית ואנגלית (ראו תמונה). לרגע שמעתי את נשימת ההורים והאורחים נעצרת – אח"כ באו מחיאות הכפיים הסוערות. אל ייקל הדבר בעיניכם: נדרשים לא מעט אומץ לב חינוכי ואמונה שניתן אחרת כדי לציין כך את ירושלים ואת חגה בימינו ובמקומותינו. תקוות שלום ואומץ לב כזה מצאתי ב"שטח", בבית ספר יסודי אחד בשם גבע
יהי שלום בחיילך ושלווה בארמנותיך – אמן!

החלפות سوق المقايضة

ביום שישי זה ביקרתי ב"שוק החלפות" האזורי שלנו. בכל יום שישי האחרון בחודש, מתקבצים בחצר מוצלת ורחבת ידיים, אנשים, נשים וטף כדי להתחדש באמצעות חפצים משומשים. נשמע מוזר? העיקרון הוא פשוט: אתה מביא את מה שאתה רוצה ולוקח מה שאתה רוצה. כך חפצים ופריטים ישנים מקבלים בית וחיים חדשים במקום "לתרום" להגדלת מאגרי הפסולת או להעלות אבק ללא שימוש במחסן. כל מי שבא פורק את מטענו בצורה מסודרת בדוכנים השונים הניצבים סביב החצר, בצל העצים או בתוך סככות קטנות: בגדי נשים, בגדי ילדים, כלי בית, ספרים, תקליטים וקלטות וכו'. את הנעליים ושאר מנעלים למשל מסדרים במעגל גדול סביב פסל סביבתי הניצב במרכז החצר ואילו המשחקים מפוזרים על מחצלת גדולה כך שניתן לשחק ולנסות אותם קודם שמחליטים לקחת אותם. גורם ההפתעה – מה אמצא הפעם? – והניסיון לנחש למה ואת מי שימשו כל מיני פריטים, משרים על כל ההתרחשות הזו אווירה של שעשוע ורוח טובה. ואולי זה גם בגלל התחושה שמצד אחד מדובר בחשיפה של דברים אישיים מאוד (חשבו למשל על ספרית התקליטורים או אוסף הנעליים שלכם) אך מאידך גם באיבוד וקנייה של זהות חדשה.

כשיצאתי משם עשיר במעיל בד צבעוני לבתי ותקליטורים של גידי גוב, אהוד בנאי ופרנק זאפה (מכירים?) לשאר בני הבית, עלה בדעתי עד כמה היה מתאים שוק החלפות כזה גם למפגש בין חלקיה השונים של החברה הישראלית וערבים ויהודים במיוחד. מה היה קורה אם פעם בחודש היינו מזדמנים למרחב כזה הפתוח לכל, בו כל אחד היה יכול לחשוף חלקים מזהותו ולהחשף למרכיבים השונים של הזהויות האחרות שסביבו? חש, מנסה, טועם, לומד ומשתף עצמו ב"בגדים" וב"כלים" של זהויות אחרות? נדמה לי שהיה יוצא מכך רק טוב. נדמה לי שלצד המבדיל והשונה היינו מגלים את הדומה והקרוב ובמיוחד את מה שיכול להעשיר אותנו. נדמה לי שהייתה נוצרת שם מוזיקה טובה ומרתקת. מה דעתכם؟

في يوم الجمعة الأخير زرتُ "سوق المقايضة" في منطقتنا. كلّ آخر يوم جمعة في الشهر، يجتمع في ساحة مظلّلة واسعة رجال ونساء وأطفال ليتجدّدوا بواسطة أغراض مستعملة. يبدو غريبًا؟ المبدأ بسيط: أنت تحضر ما تشاء وتأخذ ما تشاء. بهذه الطريقة تحظى الأغراض القديمة ببيت جديد وحياة جديدة بدلاً من "المساهمة" في زيادة مجمّعات النفايات أو تركها بدون استعمال في المخزن. كلّ مَن يأتي يضع حمله مرتّبًا على البسطات المختلفة الموضوعة حول الساحة، تحت طلال الأشجار أو داخل العرائش الصغيرة: ملابس نسائية، ملابس أطفال، أدوات منزلية، كتب، أقراص مضغوطة وكاسيتات، وغيرها. الأحذية مثلاً تُرتَّب في دائرة كبيرة حول تمثال موجود في مركز الساحة، بينما الألعاب مبعثرة على حصيرة كبيرة بحيث يمكن اللعب بها وتجريبها قبل قرار أخذها. عامل المفاجأة- ماذا سأجد هذه المرّة؟ وتجربة التخمين لأيّ غاية ومَن استعمل هذه الأغراض تمنح لما يحدث جوًّا من التسلية والمتعة. ويمكن أن يكون السبب الشعور بأنّ الحديث هنا عن كشف أمور شخصية جدًّا (فكّروا مثلاً في الأقراص المضغوطة التي لديكم أو مجموعة أحذيتكم) ولكن من جهة أخرى فقدان واكتساب هوية جديدة

عندما خرجت من هناك بسترة قماش ملوّنة لابنتي وأقراص مضغوطة لچيدي چوب وإيهود بناي وفرانك زاپا (هل تعرفونه؟) لباقي أفراد العائلة، فكّرتُ كم كان ملائمًا سوق مقايضة كهذا للقاء بين أجزاء المجتمع الإسرائيلي المختلفة، العرب واليهود بشكل خاصّ. ما كان سيحدث لو مرّة في الشهر أتينا إلى حيّز كهذا مفتوح للجميع، يستطيع كلّ فرد الكشف عن أجزاء من هويته والاطّلاع على المركّبات المختلفة للهويات التي حولنا؟ يحسّ ويجرّب ويتذوّق ويتعلّم ويُشرك نفسه في "ملابس" و"أدوات" الهويات الأخرى؟ يبدو لي أنّ ذلك سيكون أمرًا جيّدًا. يبدو لي أنّه إلى جانب الأمور التي تفرّق بيننا سنجد نقاط التشابه والقرابة الأمر الذي يمكنه إثراءنا. يبدو لي أنّه ستنتج موسيقى جميلة ومثيرة. ما رأيكم؟