צילום: רוית לירון

There Must Be Another Way יום ירושלים או

בשבוע שעבר חל "יום ירושלים", יום שמעורר בי רגשות מעורבים כפי שמעורר בי כל דבר שמערב מין שאינו במינו ובמיוחד חג שעיקרו התרסה נגד ושהצהרות והפגנות יותר מרכזיות לו מאשר העיר, סיפורה וסיפורי אנשיה (כולל הגֵר והתושב) אותם הוא אמור לחגוג.
ירושלים בכלל איננה משהו שקל לי להתייחס אליו. השכבות ההיסטוריות-דתיות-לאומיות-תרבותיות הרבות מספור הופכות אותה למשהו קשה לעיכול ושאיננו מסתדר אצלי עם שום הגדרה. האם היא נכס או נטל? בית אוצר או בית משוגעים ("סינדרום ירושלים" למשל, הגורם למבקרים בעיר להכריז על עצמם כמשיח ולהתפשט ברחובותיה) כשאני צופה במראות המרתקים שהיא מזמנת בין קווי המתאר של חומותיה הנהדרות ומחוצה להן, היא נתפסת לי לפעמים כמו אבן-חן יקרה שאין עוד כמוה אך לא ברור אם ברכה או קללה עתיקה היא מטילה על מי שמחזיק בה. ולפעמים היא נתפסת אצלי כמנורה או שלהבת אור שעדיף להביט בה ממרחק מסוים ולא להתקרב יתר על המידה כדי לא לחטוף כוויה. כך אני חש גם בכל פעם כשאני מגיע לירושלים: לבקר בה כן ובשמחה, אבל לא הייתי יכול לחיות בה עם כל כובד הדורות והמתח האנושי שאני חש מסביב.
לכן לא נח לי עם "יום ירושלים" ולא עם טקסיו שעיקרם הצהרות חבוטות וקלישאות ממוחזרות שנח להם לשכוח ולהשכיח את האנשים ש"למטה", את המחיר הכבד בחיי אדם ששולם בעבור איחוד העיר במלחמת ששת הימים (הייתי אז בכיתה ו' ואני זוכר היטב את השמחה והיגון) ואת סבלם המתמשך של רבים בשנים שלאחריה , נפגעי עריצות הכיבוש והדיכוי וקורבנות הטרור. רובם ככולם חפים מפשע שנרמסו תחת גלגלי היסטוריה מזרח-תיכונית פנאטית (ופוליטיקה מתחסדת המתיימרת לדבר בשמם).

אבל...אבל מטקס אחד לא יכולתי להתחמק. לא יכולתי לסרב לבני שכיתת ג' "אגוז" שלו הכינה וביצעה את טקס "יום ירושלים" בבית הספר המקומי שלנו, השנה. באתי לשם בחולצה לבנה כנדרש ובלא מעט חשש. מה יציגו שם? מה יספרו? מה המסר שישדר הטקס לבני, חברותיו וחבריו מבית ספר? מה ייקלט בזיכרונם לשנים הבאות? – ויצאתי מופתע. ירושלים של ג' "אגוז" מבית ספר "גבע", ירושלים זו היא קודם כל עיר של שלום וריבוי דתי, לאומי ותרבותי. בדקלום, בנגינה, בשיר ובתמונה נחגגה העיר ש"חוברה לה יחדיו" ושהיחדיו הזה כולל בתוכו את כל מרכיביו. את הכותל יחד עם מגדלי הכנסיות וקריאות המואזין ואת שמחת השחרור יחד עם האבל על הקורבנות ותקווה גדולה לשלום שנדמה שהציצה מכל משפט שהילדים קראו ומכל צליל שהפיקו הגרונות החליליות והגיטרות. והטקס הזה, שלא הייתה בו צרימה אחת לטעמי, הסתיים באופן מפתיע בשירת

,בעקבותיהן של מירה עוואד ואחינועם ניני ,There Must Be Another Way,

כשכל הילדים מנופפים בידיהם בשלטים ועליהם המילה "שלום" בעברית, ערבית ואנגלית (ראו תמונה). לרגע שמעתי את נשימת ההורים והאורחים נעצרת – אח"כ באו מחיאות הכפיים הסוערות. אל ייקל הדבר בעיניכם: נדרשים לא מעט אומץ לב חינוכי ואמונה שניתן אחרת כדי לציין כך את ירושלים ואת חגה בימינו ובמקומותינו. תקוות שלום ואומץ לב כזה מצאתי ב"שטח", בבית ספר יסודי אחד בשם גבע
יהי שלום בחיילך ושלווה בארמנותיך – אמן!