ימים יפים באו עלינו. גשם יקר שהקדים, קרירות מחייה, רימונים, זיתים וחצבים והמון חגים. ערבוביה של חגים. איכשהו, בכל שנה מחדש, מתערבבים להם חגי היהודים והמוסלמים ולעיתים גם הנוצרים. חודש הרמאדאן והעיד אל-פיטר שבסיומו משיקים דרך קבע אם לא לחנוכה וחג המולד אז לראש השנה וחגי תשרי וכולנו נמצאים בקלחת ססגונית של מסיבות, ארוחות, נסיעות, מתנות ומפגשים ומבלי להרגיש מפרשים את "בלי הבדל דת, מין וגזע" בצורה השמחה והצבעונית ביותר. "החג של החגים" כפי שנקרא (ובצדק) פסטיבל החורף המרתק בחיפה.
כמעט שהתפתיתי לכתוב על שותפות הגורל העליזה הזו ובמיוחד כשהגיע אלי כתבה באנגלית על קהילה בוירג'ניה, ארה"ב, בה חולקים מרצון יהודים ומוסלמים במבנה בית כנסת/מסגד אחד (ידידי היקר מוחמד השווה זאת לימי תור הזהב באנדלוס היא ספרד המוסלמית של ימ"ב). "כמעט" אמרתי אך לא התפתיתי וזאת מ-2 סיבות: א) כבר כתבו ועוד יכתבו על זה הרבה ב) יש חגיגה משותפת אחרת יותר שמתנהלת בכל רחבי הארץ, במשך יותר זמן ומעורבים בה יותר אנשים ומעטים עוצרים רגע כדי לחשוב עליה פעמיים – הכדורגל הישראלי.
אפשר לומר על הכדורגל שלנו את כל הקלישאות הלא-מכובדות (שאת חלקן רכש בצדק), אבל לא ניתן "לקחת" ממנו 3 דברים לפחות: 1) הוא הספורט הכי פופולארי בארץ 2) הוא פעיל בכל המרחבים והמגזרים בארץ (כולל נשים) 3) הוא כור היתוך ישראלי ובמיוחד ככל שעולים במדרג הליגות. יתר על כן, הוא גם כור היתוך אוניברסאלי: יהודים, ערבים, "עובדים זרים", שחורים ולבנים מ-4 יבשות הדוברים מי יודע כמה שפות אך שותפים כולם לשפה אחת, לשאיפה אחת ולאותם כללי התנהגות – לאותה תרבות. לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין מה כור היתוך כזה מלמד דרך הרגליים – שיוויון ערך האדם באשר הוא אדם והרווח הגדול שמתווסף כאשר מאפשרים לו להתמודד כשווה ללא קשר למוצאו או צבעו או אמונתו.
נכון, ספורט גם יכול לעורר מחלוקות אבל יותר מזה הוא יוצר את המסגרת שמאפשרת לכולנו להתמודד "באותו מגרש" או כפי שאומרים באנגלית "הוא משווה את המגרש". המגרש הזה הוא חלק מהמגרש הגדול של הזהות/השייכות הישראלית וככזה הוא מגרש של אופטימיות ואמונה בחיים המשותפים כאן. כאשר וליד בדיר (קפטין הפועל ת"א), סלים טועמה (הפועל ת"א ומכבי פ"ת לשעבר) ובירם כיאל (מכבי חיפה) הם שחקני הנבחרת הלאומית, אבו-חסן משחק בשכונת "התקווה" (בני יהודה), מאיר כהן הוא הקפטין של בני סכנין וערן קוליק המאמן שלהם - אז כולנו באמת חיים, נושמים ומקווים על מגרש אחד. אלה רק דוגמאות מעטות לטבעיות שבה התרגלנו לקבל את המעבר וההשתלבות של שחקנים ערבים בקבוצות יהודיות לכאורה וההיפך, כולל ליגות המשנה. זה לא התחיל אתמול, אפילו לא עם זאהי ארמלי וג'ימי טורק האגדיים, וזה רק הולך ונעשה מפותח יותר וחלק אורגני יותר ממערכת הדם הספורטיבית הישראלית. ראויים לציון מיוחד בהקשר הזה אגודות הספורט השונות ובמיוחד הפועל ומכבי ת"א ומכבי חיפה שבתי הספר לכדורגל שלהם מטפחים דרך קבע קבוצות מעורבות של בני נוער יהודים וערבים.
לא הכל וורוד במגרשי הכדורגל, בוודאי שלא בחברה הישראלית ויחסי הרוב-מיעוט שבה. אולם דווקא כאן, במגרש המשותף, התאורה כבר דולקת על חברה ישראלית המקיימת רקמה מפותחת של שותפות יומיומית ומוצקה. שותפות שמחלחלת לכל הצופים ובכל המגרשים בהם נקבע סדר היום שלנו.
כן ירבו.
ומתי יבוא המשיח (לפחות לכדורגל)? כשבבית"ר ירושלים יבינו ויפנימו כמה הם (ואנחנו) ניזוקים בגוף וברוח כל עוד הגזענות האנטי-ערבית מביסה אותם.
כמעט שהתפתיתי לכתוב על שותפות הגורל העליזה הזו ובמיוחד כשהגיע אלי כתבה באנגלית על קהילה בוירג'ניה, ארה"ב, בה חולקים מרצון יהודים ומוסלמים במבנה בית כנסת/מסגד אחד (ידידי היקר מוחמד השווה זאת לימי תור הזהב באנדלוס היא ספרד המוסלמית של ימ"ב). "כמעט" אמרתי אך לא התפתיתי וזאת מ-2 סיבות: א) כבר כתבו ועוד יכתבו על זה הרבה ב) יש חגיגה משותפת אחרת יותר שמתנהלת בכל רחבי הארץ, במשך יותר זמן ומעורבים בה יותר אנשים ומעטים עוצרים רגע כדי לחשוב עליה פעמיים – הכדורגל הישראלי.
אפשר לומר על הכדורגל שלנו את כל הקלישאות הלא-מכובדות (שאת חלקן רכש בצדק), אבל לא ניתן "לקחת" ממנו 3 דברים לפחות: 1) הוא הספורט הכי פופולארי בארץ 2) הוא פעיל בכל המרחבים והמגזרים בארץ (כולל נשים) 3) הוא כור היתוך ישראלי ובמיוחד ככל שעולים במדרג הליגות. יתר על כן, הוא גם כור היתוך אוניברסאלי: יהודים, ערבים, "עובדים זרים", שחורים ולבנים מ-4 יבשות הדוברים מי יודע כמה שפות אך שותפים כולם לשפה אחת, לשאיפה אחת ולאותם כללי התנהגות – לאותה תרבות. לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין מה כור היתוך כזה מלמד דרך הרגליים – שיוויון ערך האדם באשר הוא אדם והרווח הגדול שמתווסף כאשר מאפשרים לו להתמודד כשווה ללא קשר למוצאו או צבעו או אמונתו.
נכון, ספורט גם יכול לעורר מחלוקות אבל יותר מזה הוא יוצר את המסגרת שמאפשרת לכולנו להתמודד "באותו מגרש" או כפי שאומרים באנגלית "הוא משווה את המגרש". המגרש הזה הוא חלק מהמגרש הגדול של הזהות/השייכות הישראלית וככזה הוא מגרש של אופטימיות ואמונה בחיים המשותפים כאן. כאשר וליד בדיר (קפטין הפועל ת"א), סלים טועמה (הפועל ת"א ומכבי פ"ת לשעבר) ובירם כיאל (מכבי חיפה) הם שחקני הנבחרת הלאומית, אבו-חסן משחק בשכונת "התקווה" (בני יהודה), מאיר כהן הוא הקפטין של בני סכנין וערן קוליק המאמן שלהם - אז כולנו באמת חיים, נושמים ומקווים על מגרש אחד. אלה רק דוגמאות מעטות לטבעיות שבה התרגלנו לקבל את המעבר וההשתלבות של שחקנים ערבים בקבוצות יהודיות לכאורה וההיפך, כולל ליגות המשנה. זה לא התחיל אתמול, אפילו לא עם זאהי ארמלי וג'ימי טורק האגדיים, וזה רק הולך ונעשה מפותח יותר וחלק אורגני יותר ממערכת הדם הספורטיבית הישראלית. ראויים לציון מיוחד בהקשר הזה אגודות הספורט השונות ובמיוחד הפועל ומכבי ת"א ומכבי חיפה שבתי הספר לכדורגל שלהם מטפחים דרך קבע קבוצות מעורבות של בני נוער יהודים וערבים.
לא הכל וורוד במגרשי הכדורגל, בוודאי שלא בחברה הישראלית ויחסי הרוב-מיעוט שבה. אולם דווקא כאן, במגרש המשותף, התאורה כבר דולקת על חברה ישראלית המקיימת רקמה מפותחת של שותפות יומיומית ומוצקה. שותפות שמחלחלת לכל הצופים ובכל המגרשים בהם נקבע סדר היום שלנו.
כן ירבו.
ומתי יבוא המשיח (לפחות לכדורגל)? כשבבית"ר ירושלים יבינו ויפנימו כמה הם (ואנחנו) ניזוקים בגוף וברוח כל עוד הגזענות האנטי-ערבית מביסה אותם.
אני מצטרפת לדבריך - כן ירבו! במהרה בימינו
ReplyDeleteנועה
שלום דודו
ReplyDeleteקודם כל אני רוצה לברך אותך על היכולת לראות מעבר למה שרובנו רואים, בדברים היומיומיים שהתרגלנו לעבור לידם ולא לתוכם. כדורגל הוא דוגמה אחת מיני רבים שנתפסת בעיני הרבה אנשים כאקט אינטרסנטי גרידא.שוק של שחקנים ,היצע וביקוש. אבל בהסתכלות יותר עמוקה נוכל לשאול את עצמנו: אם הדבר נכון, וחילופי אנטרסים הם הגורם להצלחת הדינמיקה הקבוצתית וקבלת האחר השונה בתוך קבוצת השחקנים, אז נשאלת השאלה: למה העקרון הכלכלי תועלתני הזה לא תקף לגבי חברות ופירמות כלכליות אחרות שמטעמי גזענות ובידול תרבותי, אתני או לאומי בוחרות לסגור את הדלת בפני ערבים או אתיופים או כל מי שנתפס כשונה?
תודה על השאלה המצוינת אינסאף. אני לא בטוח שיש לי תשובה טובה על כך. ניתן לומר אולי שכדי שדינמיקה כזו תקרה יש צורך של"אחר" יהיה יתרון יחסי ממנו גם ירוויח הארגון המאמץ. זו למשל הסיבה אולי שדינמיקה כזו כן קיימת בתחומי האמנות משום שבתחום החייב להתחדש תמיד השונות היא יתרון. זה פחות נכון לגבי תחומים יותר "מסודרים" שבהם ההכשרה החינוכית והמקצועית היא המפתח ו"שונות" יכולה להחשב לחסרון. ואחרון אך לא בחשיבות, המרכיב הבטחוני מהווה מכשול בהרבה תחומים תעשייתיים אך לא בספורט ובתרבות. ועוד משהו קטן לסיום שהיה צריך להיכנס לפוסט: עבור הרבה אנשים מהצד היהודי מגרשי הכדורגל זו ההזדמנות היחידה לראות מקרוב ובפועל את ערביי ישראל, רק שם הם נוכחים עבורם. עוד מעלה גדולה של הכדורגל הישראלי. חג שמח לכולנו
ReplyDelete