טונות של גבורה, גרמים של אומץ לב והגודל של חצי הכוס המלאה

בשבוע שעבר ציינו מלאת 60 שנה לגבעת חביבה. מאות אנשים, ידועים וידועים פחות, מהארץ ומחוצה לה נאספו כדי לראות, להקשיב, להשמיע ולכבד בנוכחותם את היובל של המוסד הוותיק ביותר בארץ לדיאלוג יהודי-ערבי ומפגש בין מיעוטים שונים, שבמשך 6 עשורים מטרתו וסיסמתו היא להלביש פנים ל"אחר". להראות את הדומה, האנושי והיומיומי שבו.

נערכו דיונים מלומדים ומרתקים, נחנכו תערוכות, הושמעו ברכות, הוענקו פרסים ואפילו שרנו שירים (כשאחינועם ניני ומירה עווד זוכות בפרס לשלום ע"ש חביבה רייק מי לא יסחף בשירה יחד איתן?!)

אבל אחרי הכל, איך פורטים שישים שנה למשהו מוחשי יותר? מאות תוכניות/קורסים/פרויקטים? אלפי עובדים ומתנדבים? מאות אלפי משתתפים/תלמידים/משתלמים? כל אחד מהפרטים הללו הוא רק חלק מהשלם, אך איננו יכול להמחיש אותו בצורה נאמנה. שלם שהוא יותר תחושה מאשר מילים של ה"משהו" הזה הגדול מסך חלקיו שפירושו "גבעת חביבה". משהו שיצליח להביע את הסך הכל של הקמפוס חסר ההפסקה הזה שנדמה שמדשאותיו הירוקות, רחש צמרות האקליפטוסים שלו והולם הממטרות פועמים באותו קצב לא מתעייף ולא מתפשר בשעות של רצון טוב כמו בימים של חרדות וחשש.

אישה אחת, קטנה וחסרת עייפות בעצמה, שוריקה שמה, בת 90 שעשתה את כל הדרך מקיבוצה הרחוק בגליל, היטיבה לטעמי לקלוע למטרה ולהגדיר עבורנו את הדבר החמקמק הזה שהוא רוחה של גבעת חביבה ושל אלו העוסקים במלאכת הדיאלוג והמפגש. היה זה בעת חנוכת פינת הזיכרון לאשה אחרת, חברתה של שוריקה, צעירה אמיצה שנפלה בעת שנאבקה נגד אויבי השלום והחופש באירופה הכבושה בימי מלחמת העולם השנייה – חביבה רייק. "טונות של גבורה יש בארץ הזאת" אמרה שוריקה שכמו שאבה את כוחה ועמידתה מן האבן הלבנה הזקופה שעוצבה לזכר חברתה, "אך אני מחפשת גרמים של אומץ לב שנדרשים כדי לעשות שלום". כך אמרה ובדבריה היו מקופלים עבורי גם צוואתה של חביבה וגם תמצית עבודתה של גבעת חביבה במשך 60 שנה: גרמים נדירים של אומץ לב לשלום שאחריהם אנו מבקשים ובעבורם נלחמים. תודה שוריקה על שעזרת לנו להבין מהיכן באנו ולאן עלינו להמשיך בשנים הבאות עד שנשיג את מטרתנו.

ועוד סיפור קטן, כמין המשך לדבריה של שוריקה - צידה לכל דרך שיש בה אתגר וקושי: רונית, אחת מחברותי לעבודה, פגשה על שבילי הקיבוץ את חברתה המבוגרת ממנה בשנים רבות. לשאלתה על שלומה ענתה לה חברתה "הכל נפלא". "נפלא?! איך נפלא?" תמהה הצעירה יותר, "הרי את כבר לא צעירה וגם הבריאות לא מי יודע מה?". ענתה לה המבוגרת יותר: " את לא מבינה, כאשר חצי הכוס המלאה קצת מתרוקנת אני מעבירה את מה שיש בה לכוס קטנה יותר ואז שוב הכל נפלא. מבינה?". את ההסתכלות הזו אנו לוקחים אתנו הלאה ל-60 השנים המאתגרות הבאות!

שיהיה במזל טוב - דודו

ישראל כפי שהיא נראית מהמגרש הביתי

ימים יפים באו עלינו. גשם יקר שהקדים, קרירות מחייה, רימונים, זיתים וחצבים והמון חגים. ערבוביה של חגים. איכשהו, בכל שנה מחדש, מתערבבים להם חגי היהודים והמוסלמים ולעיתים גם הנוצרים. חודש הרמאדאן והעיד אל-פיטר שבסיומו משיקים דרך קבע אם לא לחנוכה וחג המולד אז לראש השנה וחגי תשרי וכולנו נמצאים בקלחת ססגונית של מסיבות, ארוחות, נסיעות, מתנות ומפגשים ומבלי להרגיש מפרשים את "בלי הבדל דת, מין וגזע" בצורה השמחה והצבעונית ביותר. "החג של החגים" כפי שנקרא (ובצדק) פסטיבל החורף המרתק בחיפה.

כמעט שהתפתיתי לכתוב על שותפות הגורל העליזה הזו ובמיוחד כשהגיע אלי כתבה באנגלית על קהילה בוירג'ניה, ארה"ב, בה חולקים מרצון יהודים ומוסלמים במבנה בית כנסת/מסגד אחד (ידידי היקר מוחמד השווה זאת לימי תור הזהב באנדלוס היא ספרד המוסלמית של ימ"ב). "כמעט" אמרתי אך לא התפתיתי וזאת מ-2 סיבות: א) כבר כתבו ועוד יכתבו על זה הרבה ב) יש חגיגה משותפת אחרת יותר שמתנהלת בכל רחבי הארץ, במשך יותר זמן ומעורבים בה יותר אנשים ומעטים עוצרים רגע כדי לחשוב עליה פעמיים – הכדורגל הישראלי.

אפשר לומר על הכדורגל שלנו את כל הקלישאות הלא-מכובדות (שאת חלקן רכש בצדק), אבל לא ניתן "לקחת" ממנו 3 דברים לפחות: 1) הוא הספורט הכי פופולארי בארץ 2) הוא פעיל בכל המרחבים והמגזרים בארץ (כולל נשים) 3) הוא כור היתוך ישראלי ובמיוחד ככל שעולים במדרג הליגות. יתר על כן, הוא גם כור היתוך אוניברסאלי: יהודים, ערבים, "עובדים זרים", שחורים ולבנים מ-4 יבשות הדוברים מי יודע כמה שפות אך שותפים כולם לשפה אחת, לשאיפה אחת ולאותם כללי התנהגות – לאותה תרבות. לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין מה כור היתוך כזה מלמד דרך הרגליים – שיוויון ערך האדם באשר הוא אדם והרווח הגדול שמתווסף כאשר מאפשרים לו להתמודד כשווה ללא קשר למוצאו או צבעו או אמונתו.
נכון, ספורט גם יכול לעורר מחלוקות אבל יותר מזה הוא יוצר את המסגרת שמאפשרת לכולנו להתמודד "באותו מגרש" או כפי שאומרים באנגלית "הוא משווה את המגרש". המגרש הזה הוא חלק מהמגרש הגדול של הזהות/השייכות הישראלית וככזה הוא מגרש של אופטימיות ואמונה בחיים המשותפים כאן. כאשר וליד בדיר (קפטין הפועל ת"א), סלים טועמה (הפועל ת"א ומכבי פ"ת לשעבר) ובירם כיאל (מכבי חיפה) הם שחקני הנבחרת הלאומית, אבו-חסן משחק בשכונת "התקווה" (בני יהודה), מאיר כהן הוא הקפטין של בני סכנין וערן קוליק המאמן שלהם - אז כולנו באמת חיים, נושמים ומקווים על מגרש אחד. אלה רק דוגמאות מעטות לטבעיות שבה התרגלנו לקבל את המעבר וההשתלבות של שחקנים ערבים בקבוצות יהודיות לכאורה וההיפך, כולל ליגות המשנה. זה לא התחיל אתמול, אפילו לא עם זאהי ארמלי וג'ימי טורק האגדיים, וזה רק הולך ונעשה מפותח יותר וחלק אורגני יותר ממערכת הדם הספורטיבית הישראלית. ראויים לציון מיוחד בהקשר הזה אגודות הספורט השונות ובמיוחד הפועל ומכבי ת"א ומכבי חיפה שבתי הספר לכדורגל שלהם מטפחים דרך קבע קבוצות מעורבות של בני נוער יהודים וערבים.

לא הכל וורוד במגרשי הכדורגל, בוודאי שלא בחברה הישראלית ויחסי הרוב-מיעוט שבה. אולם דווקא כאן, במגרש המשותף, התאורה כבר דולקת על חברה ישראלית המקיימת רקמה מפותחת של שותפות יומיומית ומוצקה. שותפות שמחלחלת לכל הצופים ובכל המגרשים בהם נקבע סדר היום שלנו.
כן ירבו.

ומתי יבוא המשיח (לפחות לכדורגל)? כשבבית"ר ירושלים יבינו ויפנימו כמה הם (ואנחנו) ניזוקים בגוף וברוח כל עוד הגזענות האנטי-ערבית מביסה אותם.

Sea of Love - ים של כיף

גם ביום שישי האחרון הלכתי לאירוע. ביום שישי האחרון נסעתי לחוף דור, עם פאריד מאידנה שבדרום הר-חברון ושני בניו הקטנים, לעזור וגם להיווכח איך מהחול של הים (ורשרוש של המים..) אפשר לבנות גשר ישראלי-פלסטיני איתן אשר כמו בשיר השירים "תוכו רצוף אהבה". אהבה ונתינה. וזה הולך ככה

ילדים הם שמחה אך לעיתים כשהם לוקים במחלה קשה גודל הצרה והדאגה עומד ביחס הפוך לגיל. מתוקף שיתוף פעולה שלא מרבים לדבר עליו (חדשות חיוביות משעממות?) זכאים ילדים פלסטינים הזקוקים לטיפולים מסובכים להגיע לביה"ח רמב"ם בחיפה ושם כבר דואגים לכל הדרוש להם. יש מי שנוסע לטיפולים קשים אלו (כימותרפיה, דיאליזה וכו') כל שבוע ולפעמים גם יותר. רבות מהמשפחות הזכאיות לטיפול אינן יכולות לעמוד בהוצאות הנסיעה מה גם שתחבורה ציבורית מהמחסומים לחיפה היא משאלת לב בלבד

יעל ויובל מפרדס-חנה, זוג אנשים שההתנדבות היא שם המשפחה שלהם, שומעים על כך ומתחילים לארגן רשימת מתנדבים שבועית עבור ביצוע הסעות אלו ללא כל תמורה. כך, מדי שבוע מופצת ב"מייל" רשימת בקשות ובה פירוט הנסיעות הנדרשות בכיוון אחד או הלוך וחזור מהמחסום המסוים אל היעד הנכסף שמוסיף חיים ובריאות – רמב"ם, הקרוי ע"ש רופא החצר היהודי של החליף המצרי!

וכך, כל שבוע, אנשים טובים, בדרכם אל העבודה וממנה או ע"ח זמנם הפנוי מסיעים את הילדים החולים עם הוריהם אל ביה"ח או תחנת הרכבת ולעיתים גם מוסיפים מכיסם לכרטיס ולתרופות. קהילה ישראלית-פלסטינית מזן נדיר. ובלשון גבוהה יותר, שאין מקומה בחוף הים: תיקון אדם ועולם שכה הרבה מדברים עליו וכה מעטים מוציאים אותו אל הפועל

מן הון להון, התארגן יום כיף לילדים ובני משפחותיהם. היכן? בחוף הים, שלרבים מביניהם זהו ביקור ראשון בו. כל אחד הביא או תרם משהו: שתייה קרה, כובעים, אוטובוס, אבטיחים, הסעות, פיתות, ערכת קפה, לוח שש-בש, מטקות. קם ונהיה יום כף – והיה כף, ומפגש, וחיבוקים – משהו שצריך לראות ולהרגיש דרך החול, החום והמים כי המילים פשוט נמסות

וכשבאתי מה ראיתי? מפרץ מכוסה בעשרות כובעים אדומים ועליהם יונה לבנה, ומתחת לכובעים חצאי-סהר אדומים צפים. מרוב שמחה על ההזדמנות החד-פעמית סירבו הילדים לצאת מן המים ויעל סבבה והלכה ביניהם, מחלקת לכל אחד פלח קר של אבטיח. וכך, בין אודם מעל ואודם מתוק מתחת עלתה צהלה גדולה שהטיסה בוודאי את כל מדדי הבריאות לשמים
את הלקח, אם יש כאן, כל אחד יפיק בעצמו. אך על דבר אחד שאותו אמר לי מוחמד מיעבד, בחול החם, סביב כוס קפה חזק ומתוק, חשוב לי לחזור: תגיד להם שגם מעבר לגדר ישנם אנשים שרוצים אותו דבר כמוהם. ואני אוסיף: והרי זו כל התורה על רגל אחת

תודה לכל מי שעזר ותרם ויבואו בקהל זה אנשי מתקני המשחקים וההפעלות בגן-שמואל, חברת ההסעות והצוות ברמב"ם. תודה לכל מי שעושה ולא מרפה, לא מהעשייה ולא מהתקווה.

ומילה לסיום: כל מי שרוצה להצטרף לבוני "הגשר", להסעות, לרשימת התפוצה או לעזרה בכל דבר אחר, יכתוב אל

ויענה בשמחה shayori@netvision.net.il

Sea of Love - יש לנו אהבה והיא תנצח

דודו

החמצתה של הצלחה

בשבועות האחרונים שמענו על עזיבתו של ד"ר ראובן גל את ראשות מנהלת השירות הלאומי-אזרחי במשרד ראש הממשלה. האירוניה היא שד"ר גל, לשעבר הפסיכולוג הראשי של צה"ל, עוזב את התפקיד דווקא בגלל הצלחתו בו והעצוב הוא שהתברר שוב שממשלת ישראל קטנה על המפעל החשוב שראובן גל הקים ונבהלת מהצלחותיה שלה עצמה.

מנהלת השירות הלאומי-אזרחי הוקמה (2005) כדי לתת כלים בהתמודדות עם אחת הדילמות המציקות ביותר בכל מה שקשור למעמדם של אזרחי ישראל הערבים בתוך החברה הישראלית. אחת הטענות החוזרות ונשנות בשיח על הזכויות השוות המגיעות (ובצדק) לכלל אזרחי המדינה הייתה ששוויון בזכויות גורר גם שוויון בחובות, או במילים אחרות: כיוון שרק היהודים משרתים בצבא או בשירות לאומי - מגיע להם יותר. הטענה הזו לא נשארה רק בגדר הפולמוס התיאורטי והיו ויש לה מספר השתמעויות בחקיקה המפלה את ערביי ישראל בכל הקשור לזכאויות והטבות שונות. לטענה בדבר אי-שוויון בחובות האזרחיות ניתנו בדרך כלל מספר תשובות שעיקרן היה שאי-אפשר שערבים יתגייסו לצבא ויילחמו נגד בני עמם, שהצבא גם לא מעוניין בעצם בגיוס ערבים לשורותיו מטעמי בטחון ושהמדינה לא התאמצה לייצר כלים חלופיים עבור הציבור האזרחי על-מנת שיוכל למלא את חובתו האזרחית משום שבעצם המדינה לא מעוניינת בשוויון אזרחי מלא לכלל אזרחיה. מבלי להיכנס לניתוח הסיבות הרי המצב היה שאף אחת מטענות הנגד לא היוותה מענה משכנע מספיק ומה שקרוי "הרחוב הישראלי" המשיך לראות באי השוויון של ערביי ישראל מצב דברים מוצדק.

מנהלת השירות הלאומי-אזרחי באה לענות על בעייתיות זו בדיוק ולהעמיד את הכלים שיוכלו לתרום תרומה כפולה ומשולשת לחברה הערבית בישראל: להעמיד מאגר מתנדבים לטובת צמצום פערים במגזר המקופח ביותר במדינה, לאפשר לצעירים אלו התנסות מקצועית שתשפר את סיכוייהם בשוק העבודה והלימודים ולתת אפשרות לדור הערבי הצעיר לבסס את טיעוניו לטובת שוויון אזרחי מלא באמצעות מילוי חובתו האזרחית בקהילתו.

הייתה זו התפתחות היסטורית שקשה להמעיט בחשיבותה מצד ממשלת ישראל. אומנם באיחור רב ובגמגום אבל למרבה ההפתעה (ואולי לא) את המכשול הגדול ביותר על דרכה של התפתחות זו הציבה הנהגת הציבור הערבי. חזית כמעט אחידה של חברי כנסת וראשי רשויות יצאה נגד היוזמה בטיעונים שונים ומשונים (עידוד השירות בצה"ל בינם) וכך גם הקולות המתונים מבית שראו ביוזמה דבר חיובי נאלצו ליישר קו במרחב הציבורי עם מתנגדיה הקיצוניים. רבים בציבור הערבי והיהודי ראו בכך עיוורון של ההנהגה הערבית לתהליכים המתפתחים בחברה הישראלית ובקרב ערביי ישראל וראו בהם מי שיורים לעצמם ברגל. ואכן הרחוב הערבי הגיב הפוך להנהגתו: כבר בשנתיים הראשונות התנדבו לשירות הלאומי-אזרחי כ-300 צעירים וצעירות, בשנה השלישית קפץ המספר למעל 600 ובשנה האחרונה כבר שירתו מעל 1,000 מתנדבים ערביים במקומות שונים כאשר 500 נוספים נותרו מחוץ לתוכנית. השנה מספר אלו שלא יוכלו להתקבל לתוכנית כבר עלה ל-1,000. סקר שעשה פרופ' סמי סמוכה מאוניברסיטת חיפה בתחילת 2008 מצא ש75% מהצעירים הערביים בין הגילאים 16-22 תומך בשירות האזרחי.

ראובן גל עזב את הנהלת השירות בגלל סירוב משרד האוצר והמדע (האחראי על מנהלת השירות הלאומי-אזרחי) להגדיל את מספר התקנים כך שכל צעיר וצעירה ערביים שירצו יוכלו למלא את חובתם האזרחית לחברתם ולמדינתם.

וכך, ברית מוזרה ומרפת ידיים של הנהגת הציבור הערבי מחד ופקידי האוצר ומשרד המדע מאידך חברה נגד יוזמה שיכולה לתרום מעשית וציבורית לרווחתם ולקידומם של ערביי ישראל בדרך אל שוויון אזרחי מלא. ואולי בגלל כך? מה דעתכם? דודו

צילום: רוית לירון

There Must Be Another Way יום ירושלים או

בשבוע שעבר חל "יום ירושלים", יום שמעורר בי רגשות מעורבים כפי שמעורר בי כל דבר שמערב מין שאינו במינו ובמיוחד חג שעיקרו התרסה נגד ושהצהרות והפגנות יותר מרכזיות לו מאשר העיר, סיפורה וסיפורי אנשיה (כולל הגֵר והתושב) אותם הוא אמור לחגוג.
ירושלים בכלל איננה משהו שקל לי להתייחס אליו. השכבות ההיסטוריות-דתיות-לאומיות-תרבותיות הרבות מספור הופכות אותה למשהו קשה לעיכול ושאיננו מסתדר אצלי עם שום הגדרה. האם היא נכס או נטל? בית אוצר או בית משוגעים ("סינדרום ירושלים" למשל, הגורם למבקרים בעיר להכריז על עצמם כמשיח ולהתפשט ברחובותיה) כשאני צופה במראות המרתקים שהיא מזמנת בין קווי המתאר של חומותיה הנהדרות ומחוצה להן, היא נתפסת לי לפעמים כמו אבן-חן יקרה שאין עוד כמוה אך לא ברור אם ברכה או קללה עתיקה היא מטילה על מי שמחזיק בה. ולפעמים היא נתפסת אצלי כמנורה או שלהבת אור שעדיף להביט בה ממרחק מסוים ולא להתקרב יתר על המידה כדי לא לחטוף כוויה. כך אני חש גם בכל פעם כשאני מגיע לירושלים: לבקר בה כן ובשמחה, אבל לא הייתי יכול לחיות בה עם כל כובד הדורות והמתח האנושי שאני חש מסביב.
לכן לא נח לי עם "יום ירושלים" ולא עם טקסיו שעיקרם הצהרות חבוטות וקלישאות ממוחזרות שנח להם לשכוח ולהשכיח את האנשים ש"למטה", את המחיר הכבד בחיי אדם ששולם בעבור איחוד העיר במלחמת ששת הימים (הייתי אז בכיתה ו' ואני זוכר היטב את השמחה והיגון) ואת סבלם המתמשך של רבים בשנים שלאחריה , נפגעי עריצות הכיבוש והדיכוי וקורבנות הטרור. רובם ככולם חפים מפשע שנרמסו תחת גלגלי היסטוריה מזרח-תיכונית פנאטית (ופוליטיקה מתחסדת המתיימרת לדבר בשמם).

אבל...אבל מטקס אחד לא יכולתי להתחמק. לא יכולתי לסרב לבני שכיתת ג' "אגוז" שלו הכינה וביצעה את טקס "יום ירושלים" בבית הספר המקומי שלנו, השנה. באתי לשם בחולצה לבנה כנדרש ובלא מעט חשש. מה יציגו שם? מה יספרו? מה המסר שישדר הטקס לבני, חברותיו וחבריו מבית ספר? מה ייקלט בזיכרונם לשנים הבאות? – ויצאתי מופתע. ירושלים של ג' "אגוז" מבית ספר "גבע", ירושלים זו היא קודם כל עיר של שלום וריבוי דתי, לאומי ותרבותי. בדקלום, בנגינה, בשיר ובתמונה נחגגה העיר ש"חוברה לה יחדיו" ושהיחדיו הזה כולל בתוכו את כל מרכיביו. את הכותל יחד עם מגדלי הכנסיות וקריאות המואזין ואת שמחת השחרור יחד עם האבל על הקורבנות ותקווה גדולה לשלום שנדמה שהציצה מכל משפט שהילדים קראו ומכל צליל שהפיקו הגרונות החליליות והגיטרות. והטקס הזה, שלא הייתה בו צרימה אחת לטעמי, הסתיים באופן מפתיע בשירת

,בעקבותיהן של מירה עוואד ואחינועם ניני ,There Must Be Another Way,

כשכל הילדים מנופפים בידיהם בשלטים ועליהם המילה "שלום" בעברית, ערבית ואנגלית (ראו תמונה). לרגע שמעתי את נשימת ההורים והאורחים נעצרת – אח"כ באו מחיאות הכפיים הסוערות. אל ייקל הדבר בעיניכם: נדרשים לא מעט אומץ לב חינוכי ואמונה שניתן אחרת כדי לציין כך את ירושלים ואת חגה בימינו ובמקומותינו. תקוות שלום ואומץ לב כזה מצאתי ב"שטח", בבית ספר יסודי אחד בשם גבע
יהי שלום בחיילך ושלווה בארמנותיך – אמן!

החלפות سوق المقايضة

ביום שישי זה ביקרתי ב"שוק החלפות" האזורי שלנו. בכל יום שישי האחרון בחודש, מתקבצים בחצר מוצלת ורחבת ידיים, אנשים, נשים וטף כדי להתחדש באמצעות חפצים משומשים. נשמע מוזר? העיקרון הוא פשוט: אתה מביא את מה שאתה רוצה ולוקח מה שאתה רוצה. כך חפצים ופריטים ישנים מקבלים בית וחיים חדשים במקום "לתרום" להגדלת מאגרי הפסולת או להעלות אבק ללא שימוש במחסן. כל מי שבא פורק את מטענו בצורה מסודרת בדוכנים השונים הניצבים סביב החצר, בצל העצים או בתוך סככות קטנות: בגדי נשים, בגדי ילדים, כלי בית, ספרים, תקליטים וקלטות וכו'. את הנעליים ושאר מנעלים למשל מסדרים במעגל גדול סביב פסל סביבתי הניצב במרכז החצר ואילו המשחקים מפוזרים על מחצלת גדולה כך שניתן לשחק ולנסות אותם קודם שמחליטים לקחת אותם. גורם ההפתעה – מה אמצא הפעם? – והניסיון לנחש למה ואת מי שימשו כל מיני פריטים, משרים על כל ההתרחשות הזו אווירה של שעשוע ורוח טובה. ואולי זה גם בגלל התחושה שמצד אחד מדובר בחשיפה של דברים אישיים מאוד (חשבו למשל על ספרית התקליטורים או אוסף הנעליים שלכם) אך מאידך גם באיבוד וקנייה של זהות חדשה.

כשיצאתי משם עשיר במעיל בד צבעוני לבתי ותקליטורים של גידי גוב, אהוד בנאי ופרנק זאפה (מכירים?) לשאר בני הבית, עלה בדעתי עד כמה היה מתאים שוק החלפות כזה גם למפגש בין חלקיה השונים של החברה הישראלית וערבים ויהודים במיוחד. מה היה קורה אם פעם בחודש היינו מזדמנים למרחב כזה הפתוח לכל, בו כל אחד היה יכול לחשוף חלקים מזהותו ולהחשף למרכיבים השונים של הזהויות האחרות שסביבו? חש, מנסה, טועם, לומד ומשתף עצמו ב"בגדים" וב"כלים" של זהויות אחרות? נדמה לי שהיה יוצא מכך רק טוב. נדמה לי שלצד המבדיל והשונה היינו מגלים את הדומה והקרוב ובמיוחד את מה שיכול להעשיר אותנו. נדמה לי שהייתה נוצרת שם מוזיקה טובה ומרתקת. מה דעתכם؟

في يوم الجمعة الأخير زرتُ "سوق المقايضة" في منطقتنا. كلّ آخر يوم جمعة في الشهر، يجتمع في ساحة مظلّلة واسعة رجال ونساء وأطفال ليتجدّدوا بواسطة أغراض مستعملة. يبدو غريبًا؟ المبدأ بسيط: أنت تحضر ما تشاء وتأخذ ما تشاء. بهذه الطريقة تحظى الأغراض القديمة ببيت جديد وحياة جديدة بدلاً من "المساهمة" في زيادة مجمّعات النفايات أو تركها بدون استعمال في المخزن. كلّ مَن يأتي يضع حمله مرتّبًا على البسطات المختلفة الموضوعة حول الساحة، تحت طلال الأشجار أو داخل العرائش الصغيرة: ملابس نسائية، ملابس أطفال، أدوات منزلية، كتب، أقراص مضغوطة وكاسيتات، وغيرها. الأحذية مثلاً تُرتَّب في دائرة كبيرة حول تمثال موجود في مركز الساحة، بينما الألعاب مبعثرة على حصيرة كبيرة بحيث يمكن اللعب بها وتجريبها قبل قرار أخذها. عامل المفاجأة- ماذا سأجد هذه المرّة؟ وتجربة التخمين لأيّ غاية ومَن استعمل هذه الأغراض تمنح لما يحدث جوًّا من التسلية والمتعة. ويمكن أن يكون السبب الشعور بأنّ الحديث هنا عن كشف أمور شخصية جدًّا (فكّروا مثلاً في الأقراص المضغوطة التي لديكم أو مجموعة أحذيتكم) ولكن من جهة أخرى فقدان واكتساب هوية جديدة

عندما خرجت من هناك بسترة قماش ملوّنة لابنتي وأقراص مضغوطة لچيدي چوب وإيهود بناي وفرانك زاپا (هل تعرفونه؟) لباقي أفراد العائلة، فكّرتُ كم كان ملائمًا سوق مقايضة كهذا للقاء بين أجزاء المجتمع الإسرائيلي المختلفة، العرب واليهود بشكل خاصّ. ما كان سيحدث لو مرّة في الشهر أتينا إلى حيّز كهذا مفتوح للجميع، يستطيع كلّ فرد الكشف عن أجزاء من هويته والاطّلاع على المركّبات المختلفة للهويات التي حولنا؟ يحسّ ويجرّب ويتذوّق ويتعلّم ويُشرك نفسه في "ملابس" و"أدوات" الهويات الأخرى؟ يبدو لي أنّ ذلك سيكون أمرًا جيّدًا. يبدو لي أنّه إلى جانب الأمور التي تفرّق بيننا سنجد نقاط التشابه والقرابة الأمر الذي يمكنه إثراءنا. يبدو لي أنّه ستنتج موسيقى جميلة ومثيرة. ما رأيكم؟